יום ראשון, 23 באפריל 2017

ערב יום השואה ופרחי משי ורודים



ערב יום השואה  ופרחי משי ורודים


סבתא שלי, אניו.
סבתא שלי היתה הונגריה. היא וסבא שלי דיברו רק הונגרית.
גם אמא שלי דיברה איתם רק הונגרית.








בפארק שלנו הולכים לאט לאט זוג מבוגר מאד, והם מדברים ביניהם הונגרית.
היא תומכת בו והוא תומך בה והם הולכים על השביל לאט לאט. 
הם מדברים בינהם בשקט בהונגרית.
כשאני שומעת אותם אני מתגעגעת ולפעמים אפילו עולות בי דמעות.
אני מצטערת, כי אין לי סבא וסבתא, משני הכיוונים.
אני מצטערת כי סבתא שלי, שקראתי לה אניו נפטרה לפני כל כך הרבה שנים,
ואני לא שומעת אותה יותר מדברת בהונגרית.
- תמונה מהלאבום המשפחתי: סבתא אניו, אחי אלון ואני.






טראומה מהילדות, שנשארת כל החיים


הייתי בת 6 כשסבתא שלי נפטרה. הייתי ילדה קטנטונת שיש לה כל מה שהיא צריכה 
בחיים. כמה חודשים לפני שנפטרה, חגגתי יום הולדת וכשסבתא שלי שאלה אותי מה 
אני רוצה כמתנת יום ההולדת עניתי לה, כך אמא שלי מספרת, מפת שולחן.
אלוהי השטויות. מה יוצא לילדים לפעמים מהפה.
מספר ימים לפני מותה של סבתא הורי נסעו לנופש והשאירו אותנו אצלהם. 
אחר צהריים אחד הלכנו סבא שלי, אחי ואני לבקר קרובי משפחה שהגיעו מאמריקה,
ולנו במלון הילטון בתל אביב. 
- סבי הלך לאט מאחור. סבתא החזיקה אותי ואת אחי - כל אחד ביד אחרת.
חצינו את מעבר החציה לעבר המלון. לפתע, ללא כל אזהרה, הגיע רוכב אופנוע
ודרס את סבתא שלי. אנחנו הועפנו לצדדים וסבתא שלי שכבה על מעבר החציה.
אני הייתי בת 6 ואחי בן 3. היינו קטנטנים כל כך. 
- אני רק זוכרת את הרעש שלו.
שנים על גבי שנים שלא יכולתי לשמוע רעש של אופנוע לידי.
- קמנו מהכביש וגם סבתא שלי הצליחה להתרומם. סבי הכניס את כולנו למונית 
וחזרנו לביתם שבהרצליה. למקום הדריסה לא הגיע אמבולנס ולכן גם לא נסענו 
עם בסתא שלי לבית חולים. הורי שהתקשרו בערב מעו מה קרה, הגיעו לביתם
ולקחו את סבתי לבית חולים וכעבור מספר ימים היא נפטרה.

סבתא שלי הגיעה משם


סבתא אניו האהובה. אני כל כך מתגעגעת אליה.
לפני כמה שנים הבנתי פתאום שלא קראו לה אניו. קראו לה רחל.
אניו זה בעצם אמא בהונגרית. אני שמעתי את אמא שלי קוראת לה אניו,
והיה לי ברור שזה השם שלה. אניו.
היא הגיעה משם. מאושוויץ. היא שרדה את התופת.
תמיד הייתי גאה בסבתא אניו ובסבא אפו. 
גאה בסבתא רחל ובסבא ניסן וכמובן בסבתא רבה ציפורה, 
שעל שמה אני קרויה. 
אני גאה באנשים הגיבורים האלה, שאת תופת חייהם לעולם לא נבין 
ולעולם לא נדע באמת מה הם חוו.
שנים רבות עברו ואני התבגרתי והבנתי שאני גאה לא רק בהם  
אלא גם באמא שלי ובאבא שלי. שניהם בעצמם דור ראשון לשואה,
כי הם חוו אותה על בשרם ושרדו והקימו כאן משפחה וחיים חדשים.

ערב יום השואה 


 יש ימים, כמו היום, שבהם אנחנו מבינים כמה כל בני האדם עדינים ושברירים, 

כמו פרחי המשי האלה, הנעים ברוח. 
יש ימים בהם הכאב מכה בכל הכוח.

הורי הם דור ראשון ולכן אני דור שני. הסיפורים של סביי וסבתותי, של הורי, 
כמו של רבים רבים אחרים, הם לא יאמנו. גבורה והישרדות. פחד, אימה, 
עצב בלתי נסבל.
החיים שלנו כאן הם מערבולת של רגשות, של מחשבות וארועים.
אנחנו חיים עם עצב עצום על חיים של משפחות שלמות שנקטלו ועם הזכרונות
האלו אנחנו מטפחים חיים חדשים במדינה שהקמנו לתחייה, כדי שיהיה לנו 
מקום משלנו, שלעולם לא יגרשו אותנו ממנו.

חיים חדשים במדינה שלנו


בסוף של הסיפורים המשפחתיים שלנו יש המון שימחה ואופטימיות, 
תקומה בארץ חדשה, הקמת משפחה, התבססות, לידת ילדים ונכדים. 
כל יום הוא חגיגה חדשה של חיים, של הושטת אצבע שאומרת: הנה לכם. 

לכם שרציתם במותי, שרציתם בהכחדת המשפחה שלי, העם שלי. 

זה היום שלהם - לא של ניצולי השואה, אלא של השורדים את השואה 
בגבורה ענקית.

של כל אלו שהצליחו לקום, כל אחד מהתופת שלו, להתגבר ולשלוח שורשים 
לאדמה, גבעול, וניצנים, פרחים ופירות.
אני מדליקה היום נרות לכבודם. לכבוד המתים שסביבי ולכבוד החיים.
אני גאה בכם ההורים שלי.

לזכרם של בני משפחות אבי ואמי, לזכרם של ששת המליונים.

12 תגובות:

Michal Agam אמר/ה...

אוו ציפי, כמה עצוב , דקר לי בלב ברמות קשות ): איזה סוף עצוב וכמה כואב לי עליך כילדה, סיפור קשה ואני גאה בך על האופטימיות והבחירה ביופי שאת אוספת סביבך והשלוה שאת מפיצה ... גם לאמא שלי קוראים ציפי על זכר סבתא שלה , כנראה לא סתם התחברנו יקרה

תמרי אמר/ה...

אהובה שלי. אחת בלילה. ואני כולי צמרמורת מהסיפור שלך. כמה טראגי כמה לא הוגן.כמה החיים האלה מתעתעים.להנצל מהשואה ולהדרס על ידי אופנוע... לא נתפש.
כתבת מקסים בעוצמות ובעדינות.הגעגועים שלך אליה ואיך קלטת אותה דרך עינייך מסופרים כאן בצורה מרגשת ויפה.
תודה ששיתפת, שחלקת ושהארת את מה שאנחנו לפעמים שוכחים...

מיכל בן משה אמר/ה...

מרגש! גם התמונה

ציפי לוין אמר/ה...

תודה מיכל(בן משה) . אני חושבת שהחיים פשוט מרגשים. ההישרדות, המלחמה היומיומית, של כולנו.

ציפי לוין אמר/ה...

תמרי האהובה, תודה על התגובה המרגשת שלך. הסיפור של סבתא שלי באמת טרגי, והסוף שלה ככ מטופש וכואב. אין עליו סליחה, לפחות לא מבחינתי ולא יהיה לעולם. אני שמחה שזכיתי להיות איתה, ובעצם בכלל להיות בעולם הזה, לספר את הסיפורים שלהם. שמחה שהצלחתי לגעת.

ציפי לוין אמר/ה...

מיכל(אגם) היקרה. הסיפורים האלה קשים ויש עוד סיפורים רעים שלא מסופרים, כי לא תמיד אפשר לספר הכל. היה קשה לגדול כך ולראות את אמא שלי סובלת וכואבת. היום לילדים אני אומרת לדבוק בסבים ובסבתות שלהם כי זה משהו מיוחד במינו, לא תמיד יש כזו זכות. זה לא קל לשאת שם עם מורשת וזכרונות, אבל אני יודעת שזו זכות. כנראה שלאין מקריות, כמו שתמרי אומרת.

מיכל מנור אמר/ה...

ציפי, איזה סיפור עצוב, כל כך כואב לי על סבתך שלאחר ששרדה את השואה נהרגה מפגיעת אופנוע וכל כך עצוב לי עליך ועל אחיך שחוויתם כזו טראומה בילדתכם. אמא שלך באמת נשמעת בן אדם חזק, שעבר הרבה בחיים ועדיין נשאר אופטימי. שולחת לך חיבוק וירטואלי ואחד אמיתי תקבלי שניפגש.

ציפי לוין אמר/ה...

הי מיכל, הרבה תודה על התגטבה מרגשת. שולחת לך חיבוקים בחזרה!

המתלבטת אמר/ה...

כל כך מרגש וכל כך מצמרר!!
ובסופו של דבר נשארים געגועים, זכרונות בלב ותמונות.

Michal Agam אמר/ה...

ציפי היקרה שולחת לך חיבוק ונזכרת שקראתי בעבר על סבתך, כמה עצוב לי על הטראומה שלך וכמובן על הסוף המר, גאה בך על הדרך שבחרת, על הכתיבה והזיכרון, מאוד מרגש ובטוחה שסבתא שלך גאה בך.

Rachel Dagan אמר/ה...

ציפי, פוסט מרגש וכואב ומרומם בנשימה אחת.

ifat fajerman אמר/ה...

ציפי כל כך מרגש מטלטל ונוגע. הגרון שלי חנוק. כתבת ברגישות ובעוצמה ועם המון געגועים ואהבה. אלה הסיפורים שמחברים אותנו כי המספרים בלתי נתפסים ולפנים אין שמות. כל סיפור כזה הוא עוד פיסת חיים שאפשר לדמיין שאפשר להתחבר ורק כך לחוש באמת את הזוועה ואת הגבורה, את הכאב ואת האופטימיות השמחה. תודה ששיתפת

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...