יום חמישי, 30 במרץ 2017

זר של פרחי קמומיל, פגישת מחזור וילדות מאושרת


זר של פרחי קמומיל, פגישת מחזור וילדות מאושרת


בדרך כלל אני לא אדם סנטימנטלי וחולמני. אני מעט רומנטית, וקצת פנטזיונרית, 
ובפנים אני עדיין יודעת להשתולל, לצחוק בלי סוף ולשיר. לשיר בעיקר באמבטיה, 
שם אני בחופשה, ואף אחד לא מציק לי ולא מעיר הערות. לרקוד, בעיקר כשאני לבד
בבית, ושיר נפלא מתנגן לו ברדיו. אני מגבירה את הרדיו בקולי קולות ושרה ורוקדת, 
ומקווה כל פעם שאף שכן לא ידפוק לי בדלת וידרוש לדעת מה קורה פה
ושאני אשתיק את המפגע...לשימחתי זה אף פעם לא קרה!

- זר של פרחי קמומיל ממלא בריח טעים את הבית






פרקטיות

עם השנים באו חוויות והתנסויות ואני הפכתי למשהי מאד פרקטית. 
למשל, כשאני קונה מתנות אני חושבת על התועלת והאם זה מתאים ושימושי. 
את הבגדים החדשים שלי אני תמיד מתאימה לאלו הקימים, תכשיטים אני קונה, 
כשאני סורקת את השמלות והחולצות שלי. הכרית הירוקה החדשה מתאימה 
לשאר הכריות, אבל הכניסה את האביב לבית וגם הזר הגדול של הקמומיל.
לא תמיד הייתי כזו פרקטית ועניינית, לי זה ברור. הייתי רומנטית, חלמתי על כל 
מיני דברים. על טיולים ארוכים בחו"ל, על חיים בסירה ושייט בנהרות. 
על הרים גבוהים בשוויץ, על שוקולד בלגי, על חוף הים של ברייטון,  שם יהיה לי 
בית חוף קטנטן. חלמתי שלעולם אין גבולות ואני יכולה להיות הכל ולעשות הכל. 
לאט לאט החיים הגיעו ועימם החוויות, הקשיים, מה שרואים מסביב, הזכרונות,
ואני החולמנית והרומנטית זזה קצת הצידה.


הכנה לפגישת המחזור


בתחילת חודש מרץ חוויתי חווייה שהחזירה אותי לילדה שהייתי פעם. 
במשך כ-3 חודשים עזרתי לארגן את פגישת המחזור של כיתת בית הספר
היסודי שבו למדתי. כמה זכרונות שעלו שם, אין סוף צחוקים ורגשות מכל הסוגים. 
חוויה חזקה, שאני שמחה שהייתי שותפה לה. זו היתה הפגישה השניה שלנו. 
אני יודעת שזה לא שכיח, לעשות מפגש של בי"ס יסודי, ובטח להיפגש כבר פעמיים. 
אצלנו מצאנו לכך סיבות טובות, בעיקר כי יש מאתנו כאלו שחיים היום בחו"ל
ולפגישה הקודמת הם לא הגיעו.
היום אני יודעת שאחת החוויות הכי חזקות שלי היתה בהשתתפות בצוות התכנון.
כל כך הרבה חוויות וזכרונות עלו שם, בקבוצה האינטימית שהיינו, בפגישה של
אחד על אחד. חוויה נפלאה של הזכרון של מי היינו פעם ומי אנחנו היום. הילדים
הקטנים, שחלמו, שיחקו, ירדו למטה וצילצלו באינטרקום לחברים אחרים, והאנשים
הבוגרים, בעלי המשפחות שאנחנו היום, מבוגרים אפילו מההורים שלנו אז.







זכרונות רומנטיים מהילדות 


הפגישה הזו היתה חשובה לכולנו. הילדות שלנו, מסתבר היתה רומנטית וחולמנית
לא מעט.לא היה בה, כמובן, שום דבר דיגיטלי. היו בה שדות של פרחים, בעיקר של
חרציות, סביונים ופרגים ענקיים. היינו קוטפים את החרציות והפרגים ושוזרים מהם 
זרים. לא העלנו על הדעת שעושים מפרגים גם דברים אחרים, בכלל לא תמימים.
חלק מהבנות גם שיחקו כדורגל עם הבנים (לא אני...) וסכין. אני בכלל לא זכרתי 
שהיה כזה משחק. מי היה מעז לרדת היום מהבית עם סכין, לא משנה חד או לא, 
ומשחק בה מישחק עם חברים. אצלנו זה היה מאד תמים, אף פעם הסכינים לא 
רדפו אחרי ילדים. העולם היה שלנו. 
בעין המגלשה: צלמתי את התמונה הזו אצלנו בפארק. 
בגן המשחקים שלי ברמת אילן גם היתה כזו מגלשה.





העולם היה שלנו


חזרנו מבית הספר, אכלנו, עשינו שיעורים וירדנו למטה. הירידה הזו למטה נצרבה
אצל כולנו. הרצון להיות ביחד, לשחק בחוץ עד שהחשיך. 
היינו נכנסים לפרדס שהיה אחרי השדה הגדול, בו עברו עדרים של כבשים עם רועים
ערבים והפעמונים של הכבשים היו מצלצלים. אני זוכרת את הריצות בפרדס, 
כשהשומר היה רואה אותנו קוטפים שם תפוזים. אני זוכרת את השריפה בידיים של 
הסרפדים. הייתי נזהרת מהם, אבל איך שהוא לא פעם נשרטת מהם. 
היינו מטפסים על עצים, והכי זכור לי עץ הברוש שבפאתי הפרדס, שם היה בית עץ 
קטן. אני זוכרת שהיינו בונים בתים מקרטונים גדולים.
אני זוכרת שכל חג היה נחגג עם המון השקעה. בסוכות היינו בונים סוכה משותפת,
חוץ מהסוכה של הבניין. אני זוכרת את איסוף הקרשים לקראת ל"ג בעומר.
כולם הצטרפו לאיסוף, זה היה מובן מאליו שכולם משתתפים במאמץ ליצור מדורה
גדולה ומחממת. הכל היה ברור, מובן, ואפשרי. היינו ילדים.
אני למשל, הייתי ילדה מאד מסודרת, עם כתב מסודר ומושלם. מסתבר שהייתי
דוגמה ומופת, עד כדי כך שיפעת, חברתי שהגיעה אלינו היישר מארה"ב, הושבה 
לידי כדי שתלמד לכתוב ממני! היום, כל מי שמכיר אותי יודע, שהכתב שלי בלתי 
קריא, לאחרים, ולעיתים אפילו לי. תמיד הייתי בועדות ציור של הכיתה, את זה 
אני זוכרת. אבל לא אני הייתי זו שהיתה כשרונית בציור, אלא דווקא יפעת,
היא זו שלמדה בבצלאל היא ועדי, וליאורה. כמה כשרונות שהיו לנו בכיתה.
- מדפי העץ שלי בסלון עם השכונה שלי, הבתים של גלי אהבה ממבט ראשון






זכרונות שמלווים אותנו לחיים הבוגרים ומאחדים אותנו 


אני חושבת שזה לא משנה היכן היתה השכונה שלי ואיפה גרתי אז.
אני מרגישה שככה היה אצל רובנו. בכל מקום שבו היו ילדים, בכל מקום הם היו 
חולמניים והיו להם מחשבות רומנטיות. היו לכולנו חלומות, דמיינו עולם חסר גבולות,
 שבו האבות שלנו הם סופרמן והאמהות שלנו הן האמא הענקית מהחיים מהסידרה,
שכולנו אז צפינו בה: 'משפחת בריידי' (היה אז ערוץ אחד וכולנו ראינו את מה ששודר 
בו בשקיקה רבה).
אני לא תמימה, בטח שלא היום. לגבי בית הספר היסודי שבו למדתי, אני זוכרת, 
שהיו ביננו מספר ילדים שהתנהגו אליהם לא יפה. היה ילד אחד שצחקנו עליו כי רקד 
מוזר... והיתה ילדה אחת שהציקו לה בשעות אחר הצהריים, ואני שהייתי חברה שלה 
לא ידעתי על כך בזמנו, רק כעבור שנים היא סיפרה לי והכאב היה גדול.
לשימחתי ההתנהגויות הללו היו במיעוט. 
בזמן ההכנה לפגישת המחזור גילינו שמי שהציקו לו, או לא צבר זכרונות טובים, מבין 
חברי הכיתה, הם אלו שלא הגיעו בסופו של דבר לפגישת המחזור. 
הייחס שלי לכך הוא אמביוולנטי. מצד אחד אנחנו כבר גדולים, וחזקים ואחרים ממה 
שהיינו כשהיינו ילדים. אני מרגישה שזה הזמן, לדעתי, לשים דברים מאחור, לסלוח, 
לחגוג את החיים. 
מצד שני אני מבינה, שכשיש כעס במשך הרבה שנים, כשסוחבים עלבון 
וצער, אין שום עניין לפגוש את מי שגרם לך לצער ולכאב. אני מכבדת את ההחלטה 
של בני כיתתי שלא הגיעו לפגישה. ברור לי שלמזלי הייתי בצד של הרוב שהילדות 
שלו היתה שמחה ומאושרת. עם חלומות, פנטזיות ועולם חסר גבולות. עולם מאושר, 
רוב הזמן, עם חברות וחברים, וחבורות. לא היו בעולם שלי מלכות כיתה, לא היו עדות, 
לא היו צבעים שהבדילו בין הילדים. אני מבינה שגדלתי בחממה, שהייתי בת מזל
ולכן כל כך שמחתי והתרגשתי לפגוש את כל מי שהגיע לפגישת המחזור.





אני מנסה לתת לילדים שלי זכרונות של ילדות מאושרת


במשפחה שלי הקטנה אנחנו מנסים לתת לילדים שלנו את אותה הרגשה של שמחה
ובטחון. מבקשים בשבילם שהילדות שלהם תיזכר כחממה מאושרת, עד כמה שאפשר.
בשל כך שלחנו אותם לבית ספר יסודי קטן ואינטימי. אנחנו גרים בבית ליד פארק 
וגינות ציבוריות גדולות. כמו שאנחנו גדלנו ובגרנו כך יקרה כמובן לילדים שלנו. 
החיים מביאים עימם דברים נפלאים אבל גם התמודדויות לא קלות ולעיתים גם 
קשות עם כל מיני נושאים ומצבים. זה קילשאתי, אך לעיתים לא ניתן להימנע 
מקלשאות - ככה זה בחיים. יהיו והיו חוויות טובות ורעות, קשיים שיצטרכו להתגבר 
עליהם, אבל מהצד השני גם התנסויות חיוביות ומעצימות, שיתנו מוטיבציה וכוח 
להמשכיות.
אני יודעת שהחוויות שנצרבו בי, גם הטובות וגם הפחות טובות, ואפילו הרעות, 
החברים, הצחוקים, השירים, המשחקים השונים, ערבי הכיתה והמסיבות,
כל אלו נתנו לי בטחון ועזרו לי לפתח את עצמי, את מי שאני היום. עזרו לי 
להפוך לאדם חזק, שיודע לעמוד על שלי, שיודע מי אני. באותה מידה הם גם הפכו 
אותי לאדם רגיש, לאדם מכיל, בדרך כלל סבלני (אם גם לפעמים קצר רוח ויודע את 
התשובות וההסברים של הדובר מולי, מראש😊).
לא הכל היה אידאלי בילדות, היו קשיים  של בגרות ואכזבות שונות, כמו אצל כולם 
אבל היה משהו מיוחד במינו, שאת הזיקוק הקטן שלו, את הניצוץ שלו אנחנו, 
בני הכיתה שלנו צרבנו אותו עמוק עמוק בלב שלנו, בנשמה שלנו.
אני מקווה ומאחלת לילדים שלי שיגדלו להיות אנשים שטוב להם, שמעריכים את מה
שהם קיבלו ואת מה שהם עתידים לקבל. אני מקווה ומאחלת לילדים שלי שהעבר 
וההווה שלהם יהפוך אותם לאנשים חזקים, שיודעים מי הם אבל, גם רגישים לעולם 
שסביבם, לעצמם, קצת חולמי חלומות ורומנטיים. 
אני מקווה ומאחלת להם שכשהם יגדלו ויהיו לאנשים בוגרים גם הם ישמחו ויתרגשו 
לקיים פגישת מחזור עם חבריהם לכיתה של בית הספר היסודי, כמו שאני שמחתי
והתרגשתי!
- למי מחברי לכיתה שקורא את הפוסט הזה, אני מודה לכולכם, לכל מי שבא, לכל מי
שהתרגש, לכל מי שהיה שם בעבר שלי ושהיה חלק מילדות מאושרת. 

תגובות והערות


אשמח אם אתם, קוראי היקרים, תשתפו אותי במשהו מהילדות שלכם, בזיכרון
שקרוב לליבכם, במשהו מצחיק, במשהו שנצרב לכם בנשמה.

אנסטגרם

מוזמנים לעקוב אחרי באנסטגרם, לעוד הרבה חוויות:

7 תגובות:

מיכל מנור אמר/ה...

איזה פוסט מרגש ומיוחד. מעלה הרבה זכרונות מילדות שהייתה דומה...

Michal Agam אמר/ה...

מרגישה כמוך ,זכיתי גם לארגן את פגישת המחזור שלנו ויש לי גם חברת ילדות מגיל שנתיים שהיתה שם ובכלל ישנתי אצלה אחרי והיתה תחושה כאילו חגגנו שוב בת מצוה ,כולם היו בהיי, לא נפגשנו שוב מאז ויש דברים שצריך להשאיר לפעם בעשור (: כן וגם אני קצת נעשתי פרקטית ופחות ילדה אבל הרבה חושבת על הילדה שבי והיא איתי הרבה פעמיים, התמונות מקסימות ופוסט שמעורר זכרונות ,שבת שלום לך ילדה

מיכל בן משה אמר/ה...

פוסט מרגש ומעלה זכרונות💛💛💛

עולה על העיצובים אמר/ה...

קראתי והתרגשתי. אצלי מדובר בסיפור מורכב אבל התחברתי לזסכרונות התמימים של שנות השישים-שבעים, כי גם אני חוויתי חלק מהם.

שמחה שנהנית במפגש. החיים ה ם גלגל והקצוות מתחברים.

Unknown אמר/ה...

ציפי
לא רק הכתב שלך יפה ומסודר
מרגש לקרוא מה שכתבת. הפגישות הכנה האינטימיות לפני המפגש הגדול היו עבורי תוספת חשובה ומרגשת. שותפה לרגשותיך לילדותנו המופלאה.

michal larkin אמר/ה...

ואווו החזרת אותי לילדותי שלי ושל חבריי❣
תמיד לכתוב על הילדות מרגש, זה מחזיר אותנו לשם. להתבונן בילדים שהיינו ומה הפכנו להיות וכל כך הרבה אפשר ללמוד על כך. יפה הבעת את שבלב, הרגשתי את הילדה שבך, שעדיין קיימת אצלך🌺

תמרי אמר/ה...

ציפי אהובה,
דיברת בפוסט על הפעם הנוסטלגי הזה והטעם שהוא משאיר לנו בפה לכל החיים, אחה"צ למטה בשכונה, השדות, החברים.
אני מציינת לפני הכל שהתמונות בפוסט פשוט נפלאות.
יש בהן בדיוק את התמימות שאת מדברת עליה, על הגעגועים לדברים הפשוטים.שדה פרחים, משחקים של אחה"צ.
הקממויל ואוסף הבתים המקסים שלך,והמגלשה כל כך מרגש ויפה ומשתלב נפלא עם התוכן.
אני עוסקת בזכרונות כל פוסט ופוסט וחבריי מהכיתה נוכחים בהרבה מהמילים שלי. מהיסודי מהתיכון מהצופים...אני חושבת שהזכרונות האלה הם זהב טהור לחיים שלנו.
ארגנתי גם מפגש כזה לפני כמה שנים, לא של הרבה אנשים רק של החבורה שלנו והיה מאוד מאוד מרגש.אחד הדברים שתמיד מפתיעים במפגשים האלה זה להבין היום מהגיל שלנו מה חשבו עלייך אז...ולהרים גבה. אני? באמת ככה חשבתם עליי? זה מעמד מאוד מחוייך שמשאיר המון נקודות למחשבה לאן החיים שלנו מתגלגלים. לאן אנחנו מתגלגלים.
פוסט נהדר ציפי, את נהדרת ובשבילי את תמיד ילדה של שדות ופרחים...




Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...