יום שבת, 26 בדצמבר 2015

נינה שלנו


קשה נורא לכתוב על משהו שאהבנו והוא איננו בין החיים.
קשה לי לכתוב על נינה שלי, שקיבלתי כמתנת יום הולדת, מאחותי היקרה, אלה.
מתנת יום הולדת שנפשי נקשרה בנפשה ברגע שהנחתי את עיני עליה,
כלבת צעצוע בגודל של פחית קולה, והיא בת חודש וחצי סה"כ. 
קשה וכואב, כי לאחר 14שנים וחודשיים של חיים מלאים וסוערים,
 נינה נפטרה החודש, ב-14.12.
אין לי תמונות מיומה הראשון אצלי, ומעט שום תמונה משנותיה הראשונות,
פשוט היו אלה ימי טרום הסמארטפונים והאינסטגרם.
אבל אני זוכרת היטב, את ההליכה המענטזת שהיתה לה כבר אז בחנות החיות,
 הליכה שהצהירה: שימו לב - אני גברת, ואני פה לפניכם, ותנו לי כבוד ואהבה!
זו אחת התמונות הראשונות שלה:
בת ארבע
וכמה אהבה היתה שם. כל החיים של נינה. אהבנו אותה והיא אהבה אותנו, ואת החיים.
היא ידעה כל פרט על חיי ומחשבותי, וכמה טוב שלא ידעה לדבר בשפת בני אדם.....
אבל העיניים שלה היו מדברות. אני הבנתי הכל. הפכתי להיות ד"ר דוליטל.
כל קול שהוציאה, נביחה, נהמה אני הבנתי. אך בעיקר היו אלה העיניים שלה שהביעו הכל.
כמה תבונה היתה בהן. כמה אירוני שבסוף חייה, דווקא העיניים שלה נפגעו ככ חזק.
טיילתי עם נינה המון, יותר ממה שכתוב בספרים שכלב זקוק. היא אהבה לטייל.
אהבה את הטבע, אהבה אנשים ואהבה ילדים. נינה היתה מעין כלב לימודי. עשרות ילדים 
למדו על ידי הליטופים שהיו מלטפים אותה, שכלבים אוהבים ולא מפחדים מהם.
כשהייתי בת עשר הורי הביאו אלינו הביתה כלב, את קוליקו. הם טענו שאחי ואני פחדנו
מכלבים, וזו היתה התרופה שלהם להורדת הפחד, כלב בבית. ברור שהיה
חיבור מידי וקוליקו הפך להצלחה מסחררת. כלב נהדר מסוג שלטי, שזה קולי ננסי,
אוהב ילדים, וכולנו נקשרנו אליו. מאז אני אוהבת כלבים, ואחרי קוליקו הורי גידלו כלבים
 נוספים ואהובים. היה לי ברור שגם אני אגדל כלב כבוגרת.
והנה הגיעה נינה, והעברנו עימה חיים מלאים ומאושרים. 
נינה היתה מיוחדת במינה. ממגנטת אליה ילדים ומבוגרים כאחד.
חכמה מאד, מבינה כל דבר. עקשנית ובעלת אישיות חזקה ושורדת.



תומר וניצן היו מתעוררים בבוקר עם ליקוקים, והיו הולכים לישון עם ליקוקי לילה טוב.
ניצן היתה מחפשת את נינה ללא הפסקה, משחקת איתה כמו בובה.

הילדים גדלו מעט וזנחו את שולחן המשחקים הקטן. נינה השתלטה עליו במהירות.
השולחן היה ניצב ליד שולחן העבודה שלי, ועליו פרשנו שמיכת פיקה צבעונית. נינה
היתה עולה על הכורסא שליד השולחן וממנה קופצת לשולחן. כאן ניצן כיסתה אותה
עם השמיכה המשובצת:
הכי הרבה נינה אהבה ללקק את תומר. היא היתה יושבת לידו שעות ומלקקת אותו.
חוץ מזה גם אהבה את המיטה של תומר. היינו מוצאים אותה אצלו, עושה גרמלינון.
גרמלינון - מתהפכת על הגב ונראית בדיוק כמו גרמלינס קטן.
נינה על המיטה של תומר, אחרי גרמלינון, פרועת שיער!
נינה בגרמלינון:
מטיילת בפארק
בימי חייה נינה התגברה על מחלות רבות, ועם חלקן חייה עם תרופות, בינהן מחלת לב 
מסובכת. לפני 8 חודשים, בעקבות מחלת הלב נינה התעוורה בשתי עיניה.
הטיפול בנינה הפך להיות מורכב וקשה מאד, אבל עשינו אותו באהבה ובמסירות אין קץ.
 לקחנו אותה לכל מקום בידיים, גם לטיולים בחוץ. בלילות היא היתה מתעוררת
 והייתי יורדת איתה לטייל. היא למדה להסתוב בבית ללא עזרה, להגיע לאוכל, 
לשתייה ולמיטה שלה. היתה מסתובבת בבית, מוצאת את תומר ומלקקת אותו, כהרגלה.
ידענו שהזמן שלה קצוב, ושהמחלה רק מתגברת, אבל קיווינו שזה יקח זמן רב.
בנובמבר האחרון חגגתי יום הולדת. דברתי עם נינה, שהיתה כבר ככ חולה.
אמרתי לה שהיא מתנת יום ההולדת שלי, ואין, אין שום אפשרות שהיא לא תיתן
לי לחגוג איתה את יום ההולדת הזה. כל חודש נובמבר נינה היתה מקסימה
והמשיכה להעניק מעצמה מה שיכלה. עוד שבוע עבר ומשהו לא היה בסדר.
באנו לוטרינר המסור שלנו, שבדק אותה, ואמר לי שהסוף ממש קרוב.
נסענו באוטו וחיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שאני משחררת אותה, רק שלא תיסבול.




נינה שלנו נפטרה. עברה לעולם שכולו רוגע, אור וטוב.
עד הרגע האחרון של חייה היא העניקה לנו חום ואהבה.
העצב והאבל על לכתה גדול מאד. גם הגעגועים רבים.
אני יודעת שהזמן יקל מעט על כל אלו, 
ואנו נשוב ונהנה מהתמונות והסרטונים שצילמנו בחייה. 
נינה שלנו. אוהבים אותך תמיד.

8 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

ציפי יקרה, אני חושבת שכל אחד שיש לו אהבה בליבו כדאי שיקרא את הפוסט שלך.
למרות הצער הגדול והעובדה שנינה כבר לא אתכם, יש בפוסט הזה כל כך הרבה שמחה וחיוך. מרגישים את האהבה העצומה,את הנתינה אינסופית שלכם לה ושלה אליכם וכמובן את הגעגוע הגדול אליה.
אני חושבת שכשמגדלים בעל חיים כמו נינה, במסירות אין קץ כמו שאתם גידלתם נותר לכם רק להיות גאים שנתתם לה כזה מקום בחייכם, שטיפלתם בה במסירות אין קץ גם שהיא כבר לא היתה חיית מחמד במובן הטהור של המילה...מצב שנרבה אנשים נוטים להישבר בו ולבחור את הבחירה היותר "קלה".
אני בטוחה שהזכרונות שלה ילטפו אתכם תמיד. את המזכרת הזאת אי אפשר לקחת לעולם.
חיבוק גדול. את צדיקה כבר אמרתי לך.
תמרי

ציפי לוין אמר/ה...

תמרי המקסימה. עד יומה האחרון, כולל, נינה היתה התינוקת שלנו. ההתעוורות שלה הפכה אותה לתלויה בנו ביותר, היא ירדה מחצית ממשקלה, וכשישנה נראתה כגור קטן. אני בטוחה שזו הגנה שהטבע העניק לה, ובכלל לחיות, כדי שלא יהיה אפשר לבחור בדרך השניה, עליה דיברת. לפחות ככה אני מרגישה. וכן, נינה היתה התינוקת שלי שלעולם לא התבגרה. כל מה שכתבת נכון . אבל העצב והכאב הם גדולים והגעגוע אליה, לחום שלה קשה. שולחת לך חיבוק גדול בחזרה .
תודה על החום והאהבה.

Yaara אמר/ה...

נוגע ללב, כל כך קשה לאבד חיית מחמד, או יותר נכון חלק מהמשפחה, ליבי אתכם

ציפי לוין אמר/ה...

הי יערה תודה רבה על הניחומים! זה ככ קשה!

Hila Ben Hanoch - Levy אמר/ה...

החזרת אותי לאבדן הכלב הראשון שלי - הכלב לאקי שנדרס כשהייתי בכיתה ה'. כל כך נוגע ללב. מאז לצערי איבדתי עוד כמה חברים מהלכים על ארבע אבל בתור אחת שמורגלת בחיות כחלק מהמשפחה, גם היום אנחנו נהנים מחברתם של כלבה נפלאה וחתול שחולקים איתנו את הדירה.

ציפי לוין אמר/ה...

הי הילה. זה תמיד עצוב לאבד. בכל זמן וגיל, אני משתתפת כמובן בצערך. אני אבדתי 3 כלבים עם הורי, וגם 2 חתולים. עם נינה זה היה כמו לגדל תינוקת, ובמיוחד הסוף, שלקח כמעט שנה, כשהיא התעוורה בשתי עיניה. הקרבה היתה מאד משמעותית והטיפול היה ככ מסיבי, שאני לא מסוגלת לחשוב אפילו על גידול של כלב נוסף. למזלי יש תמונות וסרטונים.

ורד בן-סימון אמר/ה...

ציפוש,
נינה הייתה כלבה מיוחדת וזכתה לבית חם ואוהב
את היית המטפלת הכי מדהימה שראיתי בחיי ...כל כך מסורה אליה.
שניכם זכיתן אחת בשנייה. חיבוק חם

ציפי לוין אמר/ה...

הי מותק. אני יודעת ששתינו זכינו, זה היה ברור לי מההתחלה. משהו אמר לי שלא כל כלב הוא ככ מיוחד עם אישיות יוצאת דופן, ונינה היתה כזו. זה מאד נכון. היתה לה אישיות יוצאת דופן, חוכמה ומסירות. וכן היא היתה התינוקת שלי. אני שמחה שזכיתי בה, שמחה שהיא זכתה בי. שיכולתי להציל אותה ככ הרבה פעמים. עד שאי אפשר היה כבר. חיבוק חם בחזרה.

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...