יום חמישי, 12 במרץ 2015

צלילי המוזיקה - The Sound of Music חוגגים חמישים שנה!



ככה אני זכרתי אותה: צעירה, זוהרת, עם משפחה ענקית ואב המשפחה,
איש צבא שהפך, בסיפור אהבה לוהט לבעלה של מריה.
רוקדת ושרה על רקע ההרים האוסטרים, בסרט האלמותי "צלילי המוזיקה".


השנה חוגגים את חגיגות ה - 50 שנה לסרט צלילי המוזיקה, שיצא לאקרנים בשנת 1965.

על הסרט עבדו 3 שנים, והוא הוסרט אחרי מחזמר מצליח ביותר בברודווי,
 שהוצג 1443 פעמים, מאז שנת 1959, וזכה ב-8 פרסי טוני,
 כמובן כולל הפרס של המחזמר הטוב ביותר!

מיכל בן ארי, מהבלוג המקסים, שאני תמיד שמחה להמליץ עליו: רואה עולם  
ואני, החלטנו לכבד את המעמד המשמח ולכתוב על הסרטים שהשפיעו על ילדותנו.
מיכל כתבה פוסט בהשראת הסרט "מרי פופינס" : מטריה בשניים
ואני כותבת על הסרט:  "צלילי המוזיקה".
יש כאן כמה מכנות משותפים: האחד היא ג'ולי אנדרוז, הנפלאה, שגם במרי פופינס
וגם בצלילי המוזיקה כיכבה כאומנת, שמצליחה לכוון אליה את אור הזרקורים
 ולהפוך לדמות נערצת, לא רק על ידי ילדים!
מכנה משותף שני הוא שאלה סרטים שמכוונים לילדים, ולכן ראינו אותם
בילדותינו, ואהבנו אותם מאד, אבל, גם המבוגרים נהנו מהם ונהנים מהם עד היום,
ולכן הם נקראים סרטים לכם המשפחה. מכנה משותף אחרון הוא 
ששניהם סרטי פולחן, שמזמן יצאו מתחום סרטי הילדים הפשוטים והקטשיים.
השבוע ראיתי שני סרטים את "צלילי המוזיקה" עצמו, וכן בyes דוקו 
את הסרט על החיים האמיתיים של משפחת פון טראפ: צלילי המוזיקה: הסיפור האמיתי,
 שיצר ניקולאס האמונד, אחד השחקנים ששיחק בסרט. הסרט  כולל ראיונות 
של ילדי ונכדי המשפחה, תמונות של מריה והקפטן ועוד. 
הייתי מאד סקרנית לראות את הסרט הדקומנטרי ברובו.
- לא אספר בדיוק מה אמרו שם על מריה, כי כדאי לראות את הסרט,
אך בגדול הסרט היה מדויק למדי, וכמו כל סרט הדגיש דברים מסוימים
והשמיט אחרים או טיפה שינה כדי שהסרט יהיה מעניין יותר!
כמובן שלראות את צלילי המוזיקה על מסך הטלויזיה הקטן, זה עוול משווע.
אני, ואני מקווה שרובנו כך, ראינו את הסרט על המסך הגדול בבית הקולנוע.
אני לא זוכרת באיזה גיל ילדות ראיתי את הסרט, אך מראות הנוף המרהיבים
שפותחים את הסרט, ומראים את מריה, הנזירה שרה בקול פעמונים, 
חדרו לי עמוק עמוק לנשמה.
נולדתי בארץ, גדלתי במרכז ובדרום. טיילנו הרבה בצפון הארץ. כזה נוף עם כאלה
 הרים, פרחים ועצים, לא ראיתי בימי חיי. הייתי מוכנה להיות נזירה,
 רק כדי להיות שם, ולחוות את החוויה.
הנפש יוצאת למריה, הטהורה והתמימה, שמספרת לנזירות למה היא שוב 
מאחרת לתפילה. היא מספרת להן על ההרים שקוראים לה לשיר,
שגורמים לה לרקוד, שבעצם מקבלים אותה לתוכם, והיא הופכת לחלק מהם.
כשחושבים על זה היום זה רעיון כל כך רדיקלי, שלא פלא שהבהיל את הנזירות
השמרניות, שלא הבינו את הטוהר והחוכמה של מריה, 
רק נבהלו מהנון קונפרמיסטיות שלה.
(רעיונות שהבודהיזם דן בהם, רחוקים מאד מהאמונוה המונוטאיסטית,
שהנצרות היא חלק ממנה).
בהמשך מובן לנו, שמריה היא נזירה סוררת, במנזר, שאסור לשיר בו,
שהיא לא נשמעת לחוקים, וכך היא מוצאת את עצמה מחוץ למנזר,
 נשלחת ישירות לחיק המשפחה הענפה של הבארון פון טראפ.
מכאן ההמשך ידוע, לכן לא ארחיב, עד לסוף האופטימי, שבו מצליחה 
משפחת פון טראפ, עם מריה, הפעם כאם המשפחה, 
לברוח מציפורני הצורר הנאצי. 
!HAPPY END
שנים על גבי שנים שאני זוכרת את הסרט, שנים על גבי שנים שאני
זייפנית די גדולה. אף על פי שיש לי כשרון שמיעה בלתי רגיל, 
אני שומעת את הילדים מדברים בחדרים רחוקים ואי אפשר להסתיר ממני דבר,
דווקא יכולת זו, שכל כך עוזרת ביכולת לשיר, אצלי היא מבוטלת.
בבית הספר היסודי היתה לנו מקהלה. לוקי, המורה למוזיקה,
 ניהל את המקהלה ביד רמה. כולנו היינו במקהלה, 
אחרת היינו מקבלים ציון נמוך בתעודה!
הוא היה דמות הפוכה לחלוטין ממריה הנפלאה. שמן, עם כרס ענקית 
ועליה צמוד האקורדיון. כן, הוא ניצח עלינו במקהלה כשהאקורדיון
 הענק ניצב מעל בטנו, אבל האהבה שלו למוזיקה ניצחה. 
אני שמחתי לבוא, אהבתי לשיר, ותמיד שרתי בקול ב'. 
בכל זאת לוקי הבין במוזיקה וקלט גם הוא את היכולות שלי.

*********************************************************
מריה האומנת, מלמדת את ילדי המשפחה לשיר, כי היה
אסור בביתם לשיר, במצוותו של אב המשפחה.
במציאות משפחת פון טראפ היתה משפחה מזמרת, כולל הקפטן,
וכולם אהבו שם לשיר!

מאז ימי המקהלה, ומאז שראיתי את הסרט מספר פעמים,
אני זוכרת את רוב שירי הסרט בעלפה. אני לא רק זוכרת, אלא גם
הייתי מנגנת על כל פסנתר מזדמן את "דו רה מי", אבל את כל השיר,
עם כל התוספות, וכמובן שרה אותו עם כל התוספות.
שירי הסרט האהוב נחרטו אצלי בראש ובנפש, 
וכנראה שלא יצאו משם לעולם. כשראיתי השבוע את הסרט שרתי שוב
את השירים עם מריה והילדים. זכרתי את כל הסצנות.
היום אני שרה בעיקר במקלחת, כשאני לבד, וכשאני מטיילת עם נינה.
מוזיקה היא חלק נכבד מהחיים שלי.
כשעשיתי שיעורים בבית הספר, ובאוניברסיטה, כשאני כותבת לבלוג. 
מצב הרוח שלי משתפר להפליא כשאני מאזינה למוזיקה,
ובאופן קבוע אני מלווה את השירים שאני שומעת ברדיו בזמן הנהיגה.
אני בטוחה שלסרט הזה היתה השפעה ענקית על האהבה
 העמוקה שלי למוזיקה!

************************************************
מעט פרטים על המשפחה שמאחורי הסרט צלילי המוזיקה
וכן פרטים על הסרט עצמו:
* הסרט מבוסס על ספר אוטוביוגרפי, שנכתב על ידי מריה פון טראפ:
"The Von Trapp Family Singers" , שיצא לאור בשנת 1949,
כשנתיים לאחר מותו של קפטן פון טראפ, אבי המשפחה.
* מריה, שהיתה עדיין נזירה, נשכרה על ידי הקפטן להיות מורה פרטית
לבתו, וזאת לאחר שאם המשפחה נפטרה. לאחר כשנתיים נישאו 
השניים ונולדו להם 3 ילדים משותפים.
* המשפחה, שמריה, עם הגיטרה שהביאה עמה, הפכה למשפחה
מזמרת. בעיקר היו אלה מזמורי דת ושירי עם אוסטרים. הם שרו 
בכל מיני פסטיבלים באירופה וזכו בפרסים.
* לאחר הכיבוש הנאצי של אוסטריה המשפחה הוזמנה לשיר
בארמון הנופש של היטלר, שהיה קרוב לאחוזת המשפחה, והם התנגדו.
* בני המשפחה עזבו את אוסטריה באופן מידי, והגיעו כמהגרים לארה"ב.
* המשפחה השתקעה בוורמונט, שהריה המושלגם הזכירו להם את זלצבורג,
 ופתחה שם בית הארחה לנופשים הבאים לגלוש בהרים.
* מריה נפטרה בשנת 1987, בוורמונט.
* הסרט יצא, כאמור, בעקבות המחזמר המצליח באותו השם.
יצרו אותו במשותף ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין.
- חברת פוקס המאה ה-20 רכשה את הזכויות לעשיית הסרט ב-1962.
* את תפקיד מריה גילמה ג'ולי אנדרוז, שבאותו הזמן שיחקה בברודווי
במחזמר גבירתי הנאווה, בקמלוט, ובדיוק סיימה לככב בסרט הנהדר:
מרי פופינס. ג'ולי אנדרוז מאד היססה אם לקחת את התפקיד. 
היא חששה, (ובצדק) כי יזהו אותה רק עם תפקידים של אומנת 
ולא יתנו לה תפקידים אחרים.
* בתפקיד קפטן פון טראפ שיחק השחקן השקספירי כריסטופר פלאמר.
* הסרט צולם חלקו בזלצבורג אוסטריה, וחלקו באולפנים בלוס אנג'לס.
* הסרט היה מועמד ל-10 פרסי אוסקר וזכה לבסוף ב-5 פרסים, 
כולל פרס הסרט הטוב ביותר.
* הסרט הפך מיידית לסרט המצליח ביותר בכל הזמנים מבחינה כלכלית, 
עד אז, והוא אחד הסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים, עד היום.
 * שנים רבות היו בתי קולנוע שהקרינו את הסרט ברצף.
* הסרט הפך לסרט פולחן (cult) והיה לו קהל שבוי שהגיע מחופש
 לדמויות השחקנים,  ואף לחפצים שמריה אהבה ועליהם שרה בשיר:
"my favorite things". 
- ברור שהקהל שהגיע לסרט ידע את כל השירים בעל פה!
* בשנת 2001 החליטה ספריית הקונגרס האמריקאי להכריז על הסרט
כנכס לאומי לשימור, עקב חשיבותו התרבותית, ההיסטורית והאסתטית.


**************************************
מה שאהבתי הוא את המסקנה של יוצר הסרט הדקומנטרי,
 ניקולאס האמונד, ששיחק בצלילי המוזיקה את פרידרריך, הבן הבכור. 
הוא מסיק, כמענה לשאלה המעניינת : מדוע דווקא הסרט הזה,
שהוא קיטשי לחלוטין, זכה לכזו פופולריות מדהימה, שחוצה מדינות,
וגורמת ל-300,000 איש בשנה להגיע לגני מיראבל בזלצבורג, שם
צולם רוב הסרט. מדוע דווקא הוא??
והמסקנה שלו: שזה סרט על אהבה מושלמת!
אהבה מושלמת של גבר לאישה, של אומנת לילדים, של הורים
לילדים, למדינה ולאלוהים. כולנו שואפים לאהבה מושלמת בכל התחומים,
ואפילו שזה קיטש, ומוגזם, וקצת פומפוזי - זו שאיפה קולקטיבית
שכולנו אוהבים לאהוב אותה!
התמונה מכאן

*******************************
במסגרת הפרויקט המשותף שלנו, אני מביאה כאן 
את הקישור לפוסט של מיכל בן ארי, מטריה בשניים, 
שכתבה בעקבות הסרט "מרי פופינס" :
מטרייה בשניים

****************************************
מצרפת את השיר הנהדר: הדברים האהובים עלי!



אלו "צלילי המוזיקה" שלי, וההשפעה של הסרט עלי.
אשמח אם תספרו לי איך השפיע הסרט עליכם, אם בכלל!
מקווה שנהניתם מהפררויקט המשותף שלנו!

2 comments:

מיכל בן ארי מנור אמר/ה...

ציפי,
אני אוהבת את המחשבות שלך בעקבות הסרט.
כבוגרת, ראיתי את הסרט לפני נסיעה לאוסטריה עם הילדים. אבל מעניין שמה שהשאיר עלי ועל ביתי חותם, זו דווקא ההצגה, שראינו לפני שנה ולאחריה ראינו את הסרט שוב ודווקא בפעם זו ההנאה הייתה גדולה יותר.

ציפי לוין אמר/ה...

הי מיכל, תודה! אנחנו לא ראינו את ההצגה, והזכרונות מהסרט היו מאד חזקים. יש עוד הרבה פרשנויות לסרט אבל לא רציתי להוסיף עוד לפוסט. שמחה שאהבת!

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...