יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

יום שלישי פעמיים כי טוב: יום של חברים ויום של ים

אחרי שלא יצא לי להגיע לים די הרבה זמן, הרגשתי פתאום צורך עז לנשום את
האויר שלו ולהריח אותו. אתם יודעים, יש מגוון תרוצים למה אני גרה בתל אביב
ולא הולכת לים, אז אני מראש מוותרת עליהם, מניחה לכם לנחשם לבד 😋
היו לי סידורים אופנתיים בנמל תל אביב והבטחתי לעצמי קפה מול הים.
אף פעם אני לא לבד בים
קפה בטעם ים

שבתי הביתה מהסידורים, חיכיתי לאבי וביחד נסענו לים, הפעם לחוף גורדון.
לקחנו חופש של אחר צהריים מוקדמים: חופש מהעבודה, חופש מהסידורים, חופש 
מהמחויבויות. הצענו לילדים לבוא איתנו ולכל אחד היתה סיבה אחרת לסרב. אנחנו כבר
 מכירים את זה, שגיל ההתבגרות הפך אותם לעצמאים ונפרדים בנושא של בילויים. 
החופש שלקחנו היה כדי להיפגש עם חברים שהגיעו לביקור מארה"ב, והתאכסנו מספר
ימים בדירה באזור.
חנינו באחד הרחובות הקרובים לים. אני מאד אוהבת את הרחובות הקטנים האלה.
הבתים יפים, יש הרבה חידושים ושידרוגים של בניינים ישנים והרבה גינות קטנות
ונסתרות מהעין.
כניסה לבניין בדרך לים
הרחובות בדרך לים ציוריים ויפים

לאריק אינשטיין יש שיר שנקרא: 'תמיד זה הים', מצאתי אותו בביצוע נהדר קובי אוז:



הגענו ראשונים לים. ירדנו במדרגות לחוף גורדון. עצרנו רגע לנשום את האויר של הים.
אני מרגישה תמיד את הצורך הזה לעצור ולנשום עמוק. להתנתק ממה שהגענו איתו לים,
להתחיל מחדש את העכשיו, את הכאן. לאויר שמגיע מהים יש ריח וטעם אחר.
 אני אוהבת אותו.
מיד כשירדנו במדרגות לחוף השקט נעלם, החוף היה מלא באנשים צפופים על כסאות,
 יושבים, שוכבים על כסאות נוח עם ובלי שימשיות. הכל לבן ומסביב שולטת הצרפתית.
החלטנו לשבת במתחם של ללה לנד והלכנו להזמין כסאות ושימשיות מהקיוסק הצמוד.
 לא צריך באזורים האלה להביא כסאות ושמשיות מהבית. העירייה משכירה לבאי החוף
במחירים נוחים את כל סוגי הכסאות והשמשיות. תושבי ת"א מקבלים כסא רגיל ושמשייה
ב-4ש"ח ומי שאינו תושב ב-12ש"ח. מראים תעודת תושב, משלמים, בוחרים מקום
ומביאים אליכם את הציוד. זה באמת מאד מאד נוח.
התמקמנו בשורה הראשונה לים, כשסבבנו ים של כסאות ושמשיות לבנים.
היינו דוברי העברית היחידים, וזה באמת היה מצחיק. אחר כך כשהגיעו החברים
האמריקאים, הרגשנו באמת כשחקנים בתוך תפאורה. קצת חו"ל בארץ שלנו, זה דווקא
נחמד.  4 שנים לא ראינו את החברים, הילדים שלהם גדלו ויפו. נהנתי להסתכל 
עליהם ועל הילדים של שאר החברים ולראות איך תוך מספר דקות כולם התחברו,
 דיברו באנגלית ונכנסו למים. 
תרני המרינה של תל אביב

רצועת החוף מול המצילים והדגלים האדומים היתה מרושתת בכסאות ואנשים ואנחנו
התמקמנו שמאלה מהם, ליד הדגלים השחורים וחבל הגבול המאולתר שפרסו שם
המצילים. כדי להיכנס לים היינו צריכים ללכת לחופים שמצד ימין ושמאל. הים היה חם
ונעים אבל רוגש למדי ועם לא מעט גלים.
ישבנו שם על החוף, מבוגרים, ילדים, רעש, צחוקים, פירות, ארטיקים ובליל של 
שפות זרות מסביב. הרבה שימחה היתה שם, הרבה כיף. אויר של ים מאפשר לנשמה
חופש אמיתי. בקשתי מאבי שיצלם אותי, הוכחה שהייתי ולבשתי בגד ים, כל כך ישן,
 שאני לא מעיזה לגלות בן כמה הוא:
חיוך של ים

ככה ישבנו במשך כמה שעות. הזמן עבר בנינוחות, ואנחנו לא שמנו לב. הילדים נכנסו
לים ויצאו, המבוגרים נכנסו ויצאו, ואני ישבתי והשקפתי על הים, והמחשבות נדדו רחוקות.
לאט לאט אנשים החלו לקפל את הדברים וללכת. אנחנו המשכנו בשלנו, והים בשלו.
השמש החלה לשקוע והמראה של השקיעה בים הוא מושלם בעיני.
הים מקבל את השמש השוקעת בברכה

ניסיתי לצלם את השמש שהפכה לורודה, רגע לפני שנעלמה בתוך המים. הכל יצא
 מטושטש ותצטרכו להאמין לי שזה היה מראה נפלא.
ברקע הודיעו רמקולים על עזיבתם של המצילים את החופים ועל כך שחל איסור 
להיכנס למים.כיאות להפיכתנו לעיר בינלאומית ההודעות היו גם באנגלית וגם בערבית.
אני חושבת שהעירייה צריכה להוסיף את השפה הצרפתית להודעות שלה.
השמש שקעה והאוויר הפך קריר מעט. המשכנו לשבת ולדבר עוד כשעתיים, עד שהגיעו
אלינו אנשי הכסאות והשמשיות ובקשו שנחזיר הכל כי הם הולכים הביתה.
התקפלנו ועברנו לשבת ולאכול במסעדה של ללה לנד. הזמנו מגוון של מאכלים
והכל היה מאד טעים. היתה הופעה של זמרת ששרה מקסים, והאווירה היתה נעימה
ביותר. ישבנו שם עוד שעה ונהננו מהאוירה ומהמוזיקה.
לקראת אחת עשרה בלילה הילדה הקטנה שבחבורה נרדמה והבנו שאנחנו חייבים 
ללכת הביתה. קפלנו את עצמנו, עזרנו לחברים להחזיר למכונית שלהם את הגלשנים
ונסענו מאושרים הביתה.
אני בטוחה שנחזור ללה לנד בשנית. האווירה, המוזיקה והאוכל היו מעולים.
ממליצה בחום על חופשה של חצי יום בים. אני חושבת שלא משנה היכן נמצא הים.
תל אביב, ראשון לציון, נתניה, חיפה, אשקלון, העיקר שהוא נמצא. 
כמעט בכל חוף יש מקום שמוכר בירות ומשהו ליד, וגם אם אין מביאים מהבית את
מה שאוהבים. העיקר כאן לדעתי הוא הזמן. לתת לעצמנו את הזמן הזה של ישיבה
מול הים, מול הגלים. בלי לחשוב על מחויבות ועל מה שצריך לעשות באותו הזמן.
לשכוח מהכל ולנקות ככה את הראש, את הנשמה.
אם לא מתאפשר חצי יום חופש, אז לכולנו יש את ימי שישי אחרי הצהריים 
ואת ימי שבת. תנו לעצמכם את המתנה הזו של אוויר נקי וגלים של ים.
* ספרו לי לאיזה חוף אתם הכי אוהבים להגיע?
 באיזה שעות אתם אוהבים את הים?
אתם אוהבים לשחות בים? לגלוש?
כל מה שמתחשק לכם לספר לי על הים, אני מבטיחה להגיב על כל מה שתרצו.
שיהיה לכולנו חג אוגוסט שמח!
* מוזמנים לעקוב אחרי באנסטגרם:
My Instagram

יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

ט"ו באב, 2 חגיגות יום נישואין והרבה אהבה באויר

גרפיטי של אהבה

אני מאד אוהבת את חודשי הקיץ, אפילו שנולדתי בסתיו. חם, אפשר להסתובב עם גופיות
ועם מכנסיים קצרים, עם סנדלים וכפכפי אצבע. השמש מחממת את הים ואפשר
להיכנס אליו או לפחות לשבת לידו בבגד ים (כבר הבנתם שאני לא שחיינית גדולה).
הסיבות הנוספות לאהבה לחודשי יולי אוגוסט הם היסטוריות - אלו חודשי החופש הגדול,
החודשים הכי אהובים על ילדים, הייתי פעם כזו ויש לי זכרונות נהדרים ממנו.
כיום כשאני אמא לילדים בוגרים אני מבינה את ההנאה שלהם מ'לא לעשות כלום' וגם
כשהם מעט עובדים זה עדיין חופש ויש להם את האפשרות להפסיק הכל ולשוב ולנוח.
בנוסף לכך אלו החודשים שברוב הזמן נערכים בהם הנסיעות שלנו לחו"ל, כמו הנסיעה
הקרובה שלנו לאמסטרדם. הסיבות האחרונות לאהבה שלי לחודשים הללו הן שבהם 
הכרנו, אבי ואני ולבסוף גם נישאנו.  זמן לאהבה 💖
כמו לכולם גם לנו יש 2 ימי נישואין, לפי התאריך הלועזי והעברי, שאצלנו נבחר
 טו באב, חג האהבה ביהדות. שני התאריכים קרובים אחד לשני ואני מאד שמחה עם זה,
כי בעיני תמיד טוב לחגוג והרבה. 
את החגיגה הזוגית שלנו בחרנו לערוך בספא הזוגי של מלון נורדוי המחודש 
עליו כתבתי כאן .
מצאנו חניה קרובה מאד למלון, מה שגרם לנו לשימחה רבה וצעדנו לעבר המלון.
רחוב קלישר היפה בו הלכנו, קיבל את פנינו עם שלל פרחים. פלומריה ריחנית 
(קרובה בוטאנית של ההרדוף הנחלים) פורחת כאן בצבעים של ורוד,
 אדום וכתום. שילוב הצבעים שלה מסנוור, אבל חשוב לזכור שהצמח הזה הוא רעיל, כמו 
הרדוף הנחלים, ומסוכן לבליעה. נראה לי שהגננים צריכים להתחיל להתחשב יותר
בנושא הזה כשהם שותלים צמחים.
פלומריה ריחנית 

רחוב נחלת בנימין, עליו ניצב המלון, מקושט באזור הזה בחנויות של טקסטיל: חוטים,
צמר לסריגה, גלילי בדים, מעט חנויות ספרים ובעיקר בהרבה צבע.
מול פתח המלון נמצאים עצים סרוגים ולידו חנות צמר שלצידה אופניים סרוגים 
וספסל סרוג. העצים, הספסל והאופניים הם חלק מטרנד עולמי של סריגה, שנקרא:
Yarn Bombing  - הפצצת סריגה. את כל אלו סרגה אומנית שעלתה לארץ מסנט 
פטרבורג, ושמה ליזה דולקין. הנה הספסל:
הספסל הסרוג של ליזה דולקין

נכנסנו למלון ומלאנו טפסים של אישורי בריאות וקבלנו הסברים על הטיפול ומה מגיע 
לנו במסגרת השובר. הסבירו לנו שחוץ מהמסאז' הזוגי מגיעה לנו קאווה ושהייה בג'קוזי
שבגג, ואנו לא מוגבלים בזמן. הכיף כבר התחיל לדגדג לי בכפות הרגליים.
אני מצלמת את חדר הקבלה של המלון, שעושה חשק להתיישב
בו ולהישאר, אבל הטיפול בספא על גג המלון קרא לנו.
חדר הקבלה של מלון נורדוי

עלינו לגג המלון, בו נמצאת הכיפה של המלון ובתוכה נמצא החדר של המסאז'
הזוגי. היו לנו כמה דקות שבהם סיירנו מעט בגג, היה לנו זמן 
לנוח מעט ולהסתכל על הנוף. כשהגענו יצא מחדר הטיפולים זוג, שדי מהר עזב את 
המקום ואנחנו נשאר לבדנו. זה היה כיף. הגג לא גדול, ועל אף שהיה יום מאד חם בגג
היתה רוח נעימה מאד.
קיבלו אותנו 2 בחורות לטיפול, ובי טיפלה בחורה מקסימה
בשם דפנה, שלא ריחמה עלי ועשתה לי מסאז' משולב עם לחיצות בכל מיני נקודות,
שהייתי תפוסה בהם. מכירים את ההרגשה שכל נגיעה בגוף, במקומות שתפוסים
גורמת לכאב, אבל כשהוא משתחרר לאושר? ככה הרגשתי כמעט בכל הטיפול.
הטיפול הסתיים ואנחנו לבשנו את בגדי הים שלנו ונכנסנו אחר כבוד לג'קוזי.
אבי נכנס ראשון ומזג לשנינו קאווה:
בזמן ששהינו בג'קוזי נכנסו זוג בנות לטיפול, כשבסיומו הן הלכו לדרכן והשאירו לנו 
את הג'קוזי והגג. אחרי שכשוך של כשעה וחצי במים יצאנו להתקלח, בטוש הצמוד לג'קוזי. 
הסתבנו, וחפפנו את השיער (אני), עם בגדי הים שלנו. היה כל כך כיף, שלא הלכנו לחפש מקלחת 
אחרת. נאמר לנו שניתן להתקלח בחדר שאין בו אורחים כרגע, אבל אנחנו נהנינו מהגג
שהיה רק שלנו, ולא עניין אותנו לחפש חדר ריק עם מקלחת.
אחרי המקלחת בטוש התיבשנו היטב, נחנו על מטות השיזוף. אחרי כחצי שעה של מנוחה
 ירדנו לקומה הראשונה של המלון, כדי להחליף בגדים.
למטה ישבנו בגינה הקטנה, אכלנו עוגיות ושתינו מים, בדרך לתחנה הבאה,
ארוחת הצהריים. אבי צילם אותי תמונה אחרונה:
יצאנו מהיופי והשלווה של מלון נורדוי לחום והלחות שמלאו את האוויר.
בתל אביב לא עוזבים חניה טובה, במיוחד כזו שבצל 😋, לכן 
החלטנו לאכול במקום שניתן להגיע אליו בהליכה רגלית, ושהאוכל שלו טעים.
הפור נפל על קפה נואר, שאף פעם לא מאכזב.
צעדנו לקפה נואר, השתדלנו ללכת מהר, כדי להתחמק מהחום, ואני צילמתי מעט
ממראות הדרך למסעדה:
בתים יפים ופרחים צהובים

בקפה נואר אכלנו את המנה שאנחנו אוכלים תמיד, שניצלים עם פירה.
את ארוחת הצהריים הטעימה קינחנו עם עוגת גבינה טעימה וקפה:
סיימנו את היום התל אביבי ואת חגיגות יום הנישואין הראשונה שלנו השנה.
את השנייה נחגוג בתאריך העברי המיוחד שלנו בט"ו באב. היא תהייה כנראה
יותר ביתית ויותר אינטימית, אבל חגיגה!
מאחלת לנו עוד שנים רבות של אושר ואהבה, חיים טובים ושמחים.
מקווה שנוכל תמיד למצוא אופטימיות, סיבות טובות לקיומם של דברים 
שונים ושנדע תמיד לקבל את ההחלטות הנכונות לנו.
מאחלת לכולכם הרבה אהבה, ימי נישואין מאושרים ובכלל חגיגות שמחות!
חג אהבה שמח לכולנו 💗
* אשמח אם תספרו לי איך חגגתם את יום הנישואין האחרון שלכם, או יום נישואין
שהיה מיוחד במינו, או איך אתם נוהגים לחגוג את חג האהבה?
* שלכם, באהבה 💘
* מוזמנים לעקוב אחרי באנסטגרם:
My Instagram

יום חמישי, 27 ביולי 2017

יש לי סימפטיה לאנשים שמתרגשים בתל אביב


טיח וקפה בקפליקס

מאיר ויזלטיר כתב עליה:
יש לי סמפטיה
לאומנות קונספטואלית בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתיפח
אוטובוס מת
אני אוהבת את השיר הזה, אני אוהבת את העיר שלי תל אביב.
אני יודעת שכשבנו אותה היתה לה קונספציה, היה תכנון, עוד מימי המנדט הבריטי. 
לאט לאט קרו בה דברים, כמו בכל עיר. היא סטתה לעיתים מהתכנון, היא עלתה 
בגבהים שהסתירו לתושביה את הים, אישורי תיכנון, לקויים לטעמי. היא הרסה את 
בית הספר הראשון שלה, את גמנסיה הרצליה, בכיה לדורות לדעתי (אמא של אבי זכתה 
ללמוד בו), וקרו בה עוד הרבה דברים טובים וכמובן שגם רעים. אבל, אני אוהבת אותה
ואהבתי אותה תמיד. לא גרתי בה שנים ארוכות, אבל גם התגוררתי בה בה שנים לא מעטות, 
כולל בעשור האחרון. 
אני אוהבת אצלה את הטיח המתמוטט, את התריס המתיפח ודווקא אוטובוס, שכמעט מת,
ראיתי בעיר אחרת, בבאר שבע. אני אסטה מעט מתל אביב, ואספר לכם את הסיפור. 
יום גשום אחד נסעתי, עם אימי בבאר שבע, לכיוון עומר, בה התגוררנו. אני הסתכלתי 
כהרגלי על המתרחש מולי והנה חלף על פנינו אוטובוס ישן, כשלפתע נפלה
ממנו, על הכביש, פלטה ענקית, שנראתה לי כמו התחתית של האוטובוס. חיכיתי לראות
מה ומי נופל מהאוטובוס, אך כלום לא נפל יותר, והאוטובוס עצר, והנוסעים ירדו.
אני דמיינתי לעצמי את האוטובוס מת. כמו כל חפץ, שהגיע יומו.
אני חוזרת לתל אביב. 
תריס שמח

השיר מדבר על 'תריס מתיפח' ויש רבים כאלה בעיר, אבל יש גם רבים רבים שמתחדשים
והם יפים ושמחים. אני עוברת ברחובות, בדרך לפגישה עם חברה בבית קפה אהוב. התריסים
החדשים, עם המרפסות הארוכות והעציצים הירוקים קוראים לי. קוראים לי לגשת, ללטף,
לצלם. מאתגרים אותי בשקט: מי גר כאן? מי זה שהחליף את התריס המתיפח? מי שתל 
את הצמחים הירוקים, הישקה וטיפח וזכה לפרחים הורודים הקטנים?
לגעת במעקה הברזל, לק תכול משתלב עם הצמחים הירוקים

יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב
גינת הפרחים והדשא ברחבה של תאטרון הבימה

ההורים והילדים הקטנים יוצאים מהבתים ויושבים בגינת הפלאים של הבימה. 
מוזיקה יוצאת לכל הכיוונים ממדרגות העץ, נוגעת לא נוגעת באנשים.
כלבים נמשכים ברצועה, ילדים מסתובבים, רוכבי אופניים מדוושים, ילדים ומבוגרים נכנסים 
לבריכה היפה, ששלטים מוטבעים בה - נא לא להיכנס למים. חם בחוץ, ואין דבר שגורם
 לנו שימחה גדולה יותר ממים. אז נכנסים גם לשם.
השתקפויות בבריכה

תאטרון הבימה והרחבה לידו נמצאים במרכז של תל אביב. מתחתיהם נבנה חניון ענק, 
שכמעט תמיד אפשר למצוא בו חניה. לתושבי העיר, שנמאס להם  להתאמץ ולהתעקש על 
חיפושי חניה, כמוני, יש הנחת חניה ענקית, כי אולי אוהבים אותנו בעיריה, ואם כן זה מרגש 💗
אני ממשיכה ללכת, חוצה את הרחבה הגדולה של התאטרון בדרך לקפה. עוצרת ליד
בריכות מים קטנות, שמתכנני העיר דאגו לבנות. בחום הגדול ובלחות שסביב
המים הניתזים במפלים הקטנים של הבריכות הללו מחזירים מעט אוויר נעים לפנים.
סנדלים ופרח וכולם צהובים

עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת
יש לי סמפטיה
לאנשים מתיאשים בתל אביב
 אני מוצאת בתל אביב מציאות נוספת על זו שהשיר בחר לתאר. תל אביב היא עיר, 
שכמו ערים אחרות יש בה גם נושאים מיאשים, אבל בעיני היא בעיקר
 'מרגשת'. היא מלאה בצדדים יפים, בזכרונות נעימים. בשבילי היא לחלוטין 
לא "מאורת פיח נואשת". יש לה חלקים כאלה בדרום העיר, בקירבה לתחנה המרכזית 
הישנה וכמובן שגם לזו החדשה יותר. אין ספק ששם הטיח נואש, נואש מתקווה 
להינצל ולהיות חלק מרכזי ואהוב של העיר. אולם, מההיכרות שלי עם העיר גם החלקים 
האלו ישתנו לבסוף לטובה. הם נמצאים במקומות מרכזיים, 
שהופכים עם השנים ליקרים מדי להזנחה.
גדר עץ ופרח ליד בנין 

 יש לי סמפטיה לאנשים באופן כללי, גם לאלו שמתיאשים בתל אביב. יקר כאן מאד
לגור. יקר כאן מאד לקנות, יקר לשים את הילדים בגן, לקחת מטפלת, להסתפר אצל
הספר השכונתי. אבל מי שחי כאן הרבה זמן מכיר את המקומות הנסתרים.
את הרחובות השקטים עם הגינות הנחבאות והחנויות הקטנות. את הספר שכולם
מגיעים אליו והמחירים שלו הגיוניים. את הקניות שעורכים בחנויות יקרות אבל רק סופי עונה.
את חנות הספרים שמוכרים בה ספרים עם פגמים קטנים, 
את הקפה השכונתי שנותנים בו הנחה לשכנים.
הספסל עם הספרים למסירה
גדר העץ היפה
אופניים בתוך הגינה

אני הולכת ברחובות הקטנים, מציצה לתוך החצרות, מבעד לגדרות ורואה כמעט
בכל חצר אופניים קשורים, או פשוט מונחים ליד הכניסה לבניין. אין דרך קלה ונעימה
יותר, חוץ מללכת ברגל, מאשר לרכב על האופניים ברכבי העיר.
על גדר אחרת, נמוכה מבטון, מחכה לי המשפט הזה:
לא משנה למי. תמיד אפשר וצריך לעזור. גם לנו לעצמנו, שלא נעמוד תמיד אחרונים
בתור. לעזור לעצמנו לא להתייאש, גם אם מתאמצים מאד, לזכור להתרגש.
פסלים על אדן החלון

איך אפשר שלא להתרגש? אני מסתכלת מסביב, מרימה את העיניים למרפסת,
ושם יושב לו זוג נאהבים, 2 פסלים על אדן החלון. כמו להזכיר לבעל הבית ולנו שהולכים
על המדרכה, אורחים לרגע, מה באמת חשוב. חשוב הכאן והעכשיו ומי שאנחנו ומה
 שאנחנו עושים עם עצמנו ועם מה שיש לנו לתת.
קפה ועוגה

ישבנו 2 חברות, אחר הצהריים של יום מהביל. היא עם קפה קר ואני עם חם. תערובת
מרירה של קפה טעים. אני מוסיפה סוכר ואוכלת מהמתוק. ישבנו ודיברנו, וקשקשנו 
וצחקנו. אחכ המשכנו לדבר, וחקרנו, ולמדנו ושוב קשקשנו ושוב צחקנו. כי ככה זה עם
חברות. קפה הוא לא רק קפה. קפה הוא אווירה, משב של רוח נעימה לנפש ולנשמה.
כשסיימנו עם הקפה קפצנו לקנות מתנה ואחר נפרדנו כל אחת לדרכה. היא ברכב
שחיכה לה, בלי רפורט ליד המדרכה, ואני ברגל לחניה שלי מתחת לרחבה היפה של
תאטרון הבימה.
בדרך חיכתה לי גינה עם פרחים ורודים, כל כך יפים הם היו וידעתי שאני בת מזל.
מטיילת בתל אביב, עיר עם סמפטיה, בדרך לאוטו שמחכה לי בחניה הגדולה.
נוסעת הביתה לבעלי האהוב, ואולי אפילו אזכה לראות את אחד הילדים בין המקלחת
ליציאה שלהם עם החברים.
פרח ורוד באמצע הגינה

יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...